מכירים את הדברים האלה שמגיעים בבום, סתם ככה בלי שום אזהרה או הערה קודם. הדברים האלה שפשוט משאירים אתכם בהלם ואתם פשוט קופאים ולא יודעים מה ואיך, אז ככה זה היה זה פשוט הגיע והשאיר את כולם בהלם והשאיר את כולם מפוחדים ומופתעים, ילדים, מבוגרים, נשים, גברים וזקנים את כולם הדבר הזה הפתיע וצילק, צלקת גדולה ואיומה, כזאת שתישאר שם לתמיד.
ה7 באוקטובר: סיפור המלחמה שלי
השעה 6:27 אני קם בבהלה מהאזעקות ומהקריאות של סבא שלי, אני ואחי קמים מהמיטה לוקחים את המזרונים ורצים לממ"ד, סבתא שלי כבר חיכתה שם וסגרנו את הדלת. סידרנו שם מזרונים ופשוט שכבנו בלי לדבר בלי כלום פשוט שכבנו. כל 5 דקות הייתה אזעקה לא הבנתי מה קורה ומאיפה זה בא העליתי לי בראש כל מיני קונספירציות על מה שקורה עכשיו. אח שלי ענר היה עייף מדי בשביל לחשוב וסבא וסבתא שלי כבר נרדמו אבל אני לא הצלחתי להירדם, אף אחד לא חשב עליי, על הילד הקטן שרק בן 11 שלא מבין מה קורה ומתגעגע לאמא ואבא הילד שרוצה לצרוח ולבכות. בערך בסביבות 9 הייתה הפסקה ויצאנו מהממ"ד והתארגנו. אני הייתי אז בקבוצת יבנה אצל סבא וסבתא שלי והייתי רק עם אחי ענר. זה היה יום שמחת תורה והתכנון היה ללכת לתפילה ולרקוד ולשמוח. בחדר שהתלבשנו שאלתי את ענר ”אתה חושב שתהיה תפילה?” והוא אמר לי שברור וזה שמחת תורה היום, שאלתי אותו גם אם הוא חושב שהיה בית ספר מחר והוא אמר שכן ושאני סתם מגזים. אחרי שדיברנו לא הייתי בטוח אם סתם הגזמתי או שענר צודק. שהלכתי למטבח ענר אמר לי שסבא אמר לו שהתפילה התבטלה ונתפלל אצל אור (דוד שלי) הלכנו אל הבית של אור ובדרך ראינו פיצוצים ממש מעלינו. ממש ליד הבית של אור התחילה אזעקה, רצנו אל הבית של אור ונכנסנו לממ"ד צפוף שמלא בכל האנשים שגרים קרוב לבית. אחרי 10 דקות יצאנו וביחד עם כל האנשים התפללנו לא היה זמן לריקודים ושמחה ממש לא הייתה, דיברנו אחד עם השני על מה שקרה ומתי התעוררנו, זה ממש לא הרגיש כמו יום שמחת תורה. מדי פעם ראינו בשמיים פיצוצים. בשלב מסויים מישהו הסביר שמחבלים נכנסו מעזה ופרצו לישובים וקיבוצים, ברגע הזה כל כך פחדתי שרציתי לבכות, הבנו שהאזעקות היו סתם הסחת דעת למה שקרה באמת. במשך השבת הייתי כל הזמן עם הדודים שלי ענר וסבא וסבתא. לכל מקום שהלכנו אנשים היו עם טלפון ובדקו מה קורה. בארוחת הצהריים סבא שלי אמר שמה שקורה זה כבר לא מבצע אלה מלחמה ושהקפיצו הרבה חיילים ומילואימניקים. הבנו שדודשלי יוקפץ ולאחר כמה דקות זה קרה הוא ארז כמה דברים ונסע. בסוף השבת אבא שלי בא לאסוף אותי ופשוט חיבקתי אותו ובכיתי פשוט בכיתי ואמרתי לו שאני מפחד ושאני רוצה הביתה. בדרך הביתה תפסה אותנו אזעקה, יצאנו מאוטו ונשכבנו על הרצפה, זה היה מפחיד. שהגענו הביתה חיבקתי את אמא שלי ובכיתי שוב. ראיתי קצת טלויזייה כדי להירגע וזה קצת עזר. ישנו בממ"ד ובבוקר למחרת נסענו לבנימינה לעזור לדודה שלי שבעלה במילואים והיא הייתה צריכה לחזור לעבודתה כשוטרת.
זו חווית המלחמה שלי, חוויה שלא הייתה קוראת אם לאנשים מסוימים היה לב
