היי, אני נעמה, אחותה של דניאל. אני בת 16 ואני עדיין לא מאמינה מה שקרה לאחותי שנה שעברה.
דניאל יצאה למסיבת נובה בליל שבת. היא הייתה כזאת מבסוטית, התלבשה יפה והכל..
בבוקר התעוררנו לסיוט. שמענו על הטילים והמחבלים. אמא ואבא היו בלחץ טוטאלי. הם ניסו להתקשר לדניאל אבל היא לא ענתה. הייתי בטוחה שקרה לה משהו נורא.
אבא לא חיכה. הוא פשוט קפץ לאוטו ונסע לכיוון הפסטיבל. אמא ואני נשארנו בבית, מתות מדאגה. בממד. כל דקה הרגישה כמו שנה.
אחרי כמה שעות שהיו כמו נצח, אבא התקשר. הוא מצא את דניאל! היא הסתתרה באיזו חווה עם עוד כמה אנשים. הוא הציל אותה ועוד כמה אנשים שהיו איתה.
כשדניאל חזרה הביתה, היא נראתה כאילו ראתה שדים. היא לא דיברה הרבה, רק חיבקה אותנו חזק. בלילה שמעתי אותה בוכה בחדר שלה.
עכשיו, שנה אחרי, דניאל עדיין לא ממש מדברת על מה שקרה. היא ישנה הרבה ולפעמים פשוט בוהה בקיר. אני מנסה לעזור לה, אבל אני לא יודעת מה לעשות. זה מפחיד אותי לראות אותה ככה.
אני כל הזמן חושבת - מה אם זה היה קורה לי? איך הייתי מרגישה? אני לא מבינה איך דניאל הצליחה לשרוד את זה. היא כזאת חזקה.
אני מקווה שדניאל תחזור להיות כמו שהייתה. אני מתגעגעת לאחות הגדולה שלי, זאת שצוחקת ומספרת לי סודות. אני רק רוצה שהיא תהיה בסדר.
